Menu
As an art school of higher learning situated in one of the most complex neighborhoods on the “seam line” (pre-Six Day War border) between East and West Jerusalem, the vision of the Musrara, the Naggar School of Art and Society is twofold. Alongside conducting an educational enterprise committed to excellence, the school is dedicated to encouraging its students and graduates not only towards artistic achievement, but also towards forging social change through art. At the same time, students must maintain the multiple identities and pluralism which characterize the Musrara neighborhood and find expression in carrying out and extending the circles of influence to varied segments of the population via education towards love and instilling visual literacy to build a tolerant, inclusive society.
The school has formulated a singular model of a cultural institution-community which finds expression in a series of projects. This model enables cooperation between individuals of differing backgrounds who take part in a creative process embodying the potential for change, for both the creative artist as well as the community in which he/she works.
Emanating from the school’s activities and those of the Phototherapy Department in particular, the decision to connect young art students with the elderly arose from the perception that the creative artist in society can bring about change and positively influence and create a framework for rewarding, inclusive encounters in which creative expression constitutes a source of joy and optimism amongst the elderly.
The project is earmarked to meet two primary needs: the necessity for human contact and a framework for belonging, exacerbated by the sense of loneliness and detachment from which so many elderly suffer following the loss of a spouse, loss of employment, mobility problems due to physical or emotional handicaps, physical alienation from their families and communities upon moving to an assisted living facility or emotional estrangement resulting from generational gaps, and the need for meaningful, creative and beneficial pursuits.
The “Perach Zahav Matenel – Musrara” project is directed and moderated by a graduate of the Musrara Phototherapy Department whose finger is constantly on the pulse. Together with their elderly subjects, the student participants in the project find an artistic direction for their meetings, which leads over time to an intimate acquaintance with their elderly partners to formulate a mutual artistic creation.
By virtue of the students and their elderly partners sharing their creations, both sides prosper. The young artist produces work grounded in reality based upon the values of respect and reciprocity which have emerged throughout the personal encounters between the two. The elderly person builds self-confidence through his/her ability to be significant vis a vis his/her surroundings. Moreover, the elderly feel that they are still important and needed, as a significant intergenerational bond is created during the sessions, and all that is implied therein. The sense of reciprocity facilitates pleasure and satisfaction for both the student and the elderly, as they nourish and enrich one another.
An additional aspect of the project is the production of tangible visual objects that will remain accessible long after the elderly participants have gone, and as a precious memento for their relatives for years to come.
פרח זהב מתנאל – ה”אני מאמין” העומד בבסיס הפרויקט
כבית ספר גבוה לאמנות הנמצא באחת מהשכונות המורכבות ביותר על קו התפר בין מזרח למערב ירושלים, חזונו של מוסררה, ביה”ס לאמנות ולחברה ע”ש נגר, הוא, לצד קיום מערכת לימודים המקפידה על מצוינות, עידוד תלמידיו ובוגריו לא רק להישגים אמנותיים, אלא גם ליצירת שינוי חברתי בעזרת האמנות תוך שמירה על ריבוי הזהויות והפלורליזם שמאפיין את שכונת מוסררה והמקבלים ביטוי בעשייתו ובהרחבת מעגלי ההשפעה לחלקים שונים בחברה באמצעות חינוך לאהבת אמנות והקניית אוריינות חזותית לטובת בנייה של חברה סובלנית ומכילה.
ביה”ס נרתם כמערכת חינוכית לחיזוק הקשר בין עשייה אמנותית לבין חברה וקהילה מתוך תפיסה הרואה בתהליך היצירתי כמחולל שינוי, מגשר ומצמצם פערים בחברה. ביה”ס גיבש דגם ייחודי של מוסד תרבות – קהילה המקבל ביטוי בשורה של פרויקטים – זהו מודל המאפשר שיתוף בין אנשים בעלי רקע שונה הלוקחים חלק בתהליך היצירתי בו גלום הפוטנציאל לשינוי הן לאמן היוצר והן לקהילה שבתוכה הוא פועל.
כפועל יוצא מפעילות ביה”ס ככלל ופועלה של המחלקה לפוטותראפיה בפרט, ההחלטה לחבר בין סטודנטים לאמנות צעירים לבין קשישים נבעה מההבנה כי האמן היוצר בקהילה יכול להביא לשינוי ולהשפיע לטובה וליצור מסגרת למפגש מתגמל ומכיל שבו ביטויים יצירתיים מהווים מקור לשמחה ואופטימיות בקרב הקשישים.
התכנית מבקשת לענות על שני צרכים עיקריים: הצורך בקשר אנושי ומסגרת השתייכות נוכח תחושת הבדידות והתלישות הקיומית ממנה סובלים קשישים רבים, הנובעת מאבדן בן זוג, אבדן תעסוקה, קושי בניידות עקב מגבלה פיזית או נפשית, ניתוק פיזי ממשפחתם וקהילתם עקב מעבר לבתי אבות או ניתוק מנטאלי הקשור לפערים בין דוריים, והצורך בתעסוקה מועילה, יצירתית ומפרה.
פרויקט “פרח זהב מתנאל” מרוכז ומונחה, עם יד על הדופק, ע”י בוגרת המחלקה לפוטותראפיה כשהסטודנטים המשתייכים לפרויקט מוצאים יחד עם הקשיש/ה אליו/ ה חברו כיוון אמנותי למפגשים, ובהמשך להיכרות האינטימית הנוצרת עם הזמן עם הקשיש/ה, לתוצר אמנותי משותף.
בעידוד יצירה משותפת של הסטודנט עם הקשיש כל הצדדים נהנים- היוצר הצעיר מפיק עבודה המסתמכת על המציאות ומושתתת על ערכים של כבוד והדדיות הנבנים לאורך המפגשים האישיים בין השניים והקשיש בונה בטחון עצמי ביכולתו להיות משמעותי כלפי סביבתו ועדיין חשוב ונזקק כאשר תוך כדי המפגשים נוצר קשר בין- דורי משמעותי, על כל המשתמע מכך. התחושה של ההדדיות מאפשרת הנאה וסיפוק לשני הצדדים הפועלים- הסטודנט והקשיש, והם ניזונים ומעשירים אחד את השני.
נדבך נוסף של הפרויקט הוא הפקת תוצרים חזותיים שיישארו קיימים ונגישים גם לאחר לכתו/ה של הקשיש/ה וכמזכרת לעוד שנים רבות שתישאר אצל יקיריו/ה.
The project, launched in 2017, has already chalked up a number of achievements towards the overriding goals and the added value which the project sparks – the creation of change, thanks to the use of the tool of art.
All the elderly participants who enjoyed the project were awarded heightened value to their routine lives. Some even have new targets and goals to which they aspire to reach with the aid of the student with whom they meet.
The fact that the project involves a three-year span enables significant personal connections to be forged, thus many of the participants continue the bond from year to year, attaching significant importance to the meetings. The students become quite attached to their charges, remaining in touch over vacations and giving far more of themselves to the project. Examples include one volunteer who took her elderly participant to visit her son who lived far away and was ill. (In time, he passed away.) A different volunteer brought her elderly friend food after he returned from a hospital stay, and more.
The fact that the project coordinators are graduates of Musrara’s Phototherapy Department enables them to provide personal, specific and professional counseling and direction filled with the sensitivity and compassion that is so necessary in working with this vulnerable population.
Among the Project’s Achievements:
– Avishag, a New Media Art major, accompanied the late Fishler, aged 93 at the time, to produce a documentary film in which he spoke of his hardships during the Holocaust and of his life. Fishler died several months ago, and the film which Avishag created with his full collaboration remains a legacy for his family and for the Bet Oriyah moshav settlement where Fishler was a founding member.
– Tali, a Phototherapy major, is helping Maria to write a book about Kabbalah and on the seasons of the year.
– Tamar, a New Music major, is working with Yossi to translate Spanish-language songs as Tamar sings and records the finished products.
– Lillian has been carrying out phototherapy activities with Luna and Elisheva. Throughout the sessions, she practiced with the two elderly women using such therapeutic methods as projected photography, self-portrait photos, and more. Through this therapy, the two women discovered themselves and their strengths anew.
– Adi, a Phototherapy major, documented her meetings with Yakira, a woman completely handicapped for many years and confined to her bed. Adi collated the photos into a short film for Yakira. Over time, the visits became transformed to mental health therapy, as Yakira’s emotional state deteriorated.
– Yael, a Phototherapy major, typed a book in Hebrew for Emil which he had written in Hungarian.
הפרויקט מבקש לענות על שני צרכים: הצורך בקשר אנושי ומסגרת השתייכות נוכח תחושת הבדידות והתלישות הקיומית ממנה סובלים קשישים רבים, הנובעת מאבדן בן זוג, אבדן תעסוקה, קושי בניידות עקב מגבלה פיזית או נפשית, ניתוק פיזי ממשפחתם וקהילתם עקב מעבר לבתי אבות או ניתוק מנטאלי הקשור לפערים בין דוריים, והצורך בתעסוקה מועילה, יצירתית ומפרה.
כשמדובר בסטודנטים לאמנות ישנו ערך מוסף חשוב, ערך יצירתי אשר מאפשר לקשיש ביטוי עצמי והרגשת שיתופיות בעשייה. יחד עם האינטימיות הנוצרת ממפגש למפגש ישנה מטרה משותפת שהופכת את המפגשים למרתקים ומהנים יותר.
הפרויקט החל בשנת 2017 והוא כבר רושם לזכותו הישגים רבים במטרות העל ובערך המוסף שהפרוייקט מייצר- יצירת שינוי בעזרת הכלי האמנותי.
כל הקשישים הנהנים מהפרויקט זכו בתוחלת נוספת לשגרת חייהם, לכמה אף ישנה מטרה ויעד חדשים שאליהם הם שואפים להגיע בהסתייעות הסטודנט/ית איתו/ה הם נפגשים.
העובדה שהפרויקט משתרע על שלוש שנים מאפשרת יצירת קשר משמעותי ומעמיק ולכן הרבה מהמשתתפים ממשיכים את הקשר משנה לשנה ומייצרים חשיבות משמעותית לפגישות. הסטודנטים נקשרים אליהם וממשיכים את הקשר גם בחופשים ואף נותנים מעצמם יותר לדוגמא: מתנדבת שלקחה את הקשישה שלה לבקר את הבן שגר רחוק והיה חולה (כעבור זמן הוא נפטר). מתנדבת אחרת שהביאה לקשיש אוכל אחרי שחזר הביתה מאשפוז בבית חולים ועוד.
היות והרכזים של הפרויקט הנם בוגרי המחלקה לפוטתראפיה מתאפשר יעוץ והכוונה, אישיים, נקודתיים ומקצועיים מכווני הרגישות והעדינות הנחוצה בייחוד כשמדובר על אוכלוסייה פגיעה זו.
דוגמאות להישגים:
– אבישג, סטודנטית במחלקה לאמנות ניו מדיה, ליוותה את פישלר ז”ל, קשיש שהיה בן 93 והפיקה עליו סרט דוקומנטרי בו הוא מספר על תלאותיו בשואה ועל חייו. פישלר נפטר לפני מספר חודשים והסרט שאבישג יצרה בשיתוף פעולה מלא שלו, נשאר כמזכרת לקרוביו ולכל בני בית- אוריה שפישר היה ממקימיו.
– טלי, סטודנטית במחלקה לפוטותראפיה, עוזרת למריה לכתוב ספר על קבלה ועל עונות השנה.
– תמר, סטודנטית במחלקה למוסיקה חדשה, עובדת עם יוסי על תרגום שירים מספרדית כשתמר שרה ומקליטה את התוצרים המוגמרים.
– ליליאן, עשתה באופן קבוע פעילות פוטותרפיה עם לונה ואלישבע. במהלך הפעולות היא צילמה ותיעדה ועבדה עם שתי הקשישות בשיטות טיפוליות כגון צילום השלכתי, צילום דיוקן עצמי ועוד. דרך הטיפול השתיים גילו את עצמן ואת החזקות שלהן מחדש.
– עדי, מהמחלקה לפוטותראפיה, תיעדה את מפגשיה עם יקירה, 100% נכה מזה שנים רבות ומרותקת למיטתה. את הצילומים היא גיבשה לסרט קצר עבור יקירה. הביקורים עם הזמן הפכו לטיפול נפשי היות ומצבה הנפשי של יקירה היה מאוד ירוד.
– יעל, מהמחלקה לפוטותראפיה, הקלידה בעברית עבור אמיל ספר שהוא כתב בהונגרית.
Our Perach Zahav Matanel – Musrara Project model is ideally adaptable for adoption by art schools and academies in Israel and the world at large.
Prime importance is to be placed upon the other art institutions’ understanding that art is capable of creating social change and to serve as a positive influence upon the immediate greater environment surrounding the institution, and of course, to set wider circles into motion.
Because Musrara, the Naggar School of Art and Society adopted the singular model of a cultural-community-phased institution enabling cooperation between those of different backgrounds to take part in the creative process which embodies the potential for change, for the artist as well as the community within which he/she works, it is possible to instill this legacy within other places, primarily in geographic areas of low socioeconomic populations.
The Musrara School encourages and conducts conferences and training sessions for graduates of the Phototherapy Department. Today, a 150-strong community of graduates is working throughout Israel.
We are convinced that it is possible to conduct the Perach Zahav Matanel – Musrara Project artistic program under the guidance of a concentration of these graduates who are well-versed in the photography/documentation method of therapy and can bring the skills needed for such a project to provide emotional and physical support.
As such, from the Musrara School’s experience in administering this project, the coordinators will carry out the work of connecting between the elderly and the students, as most of the coordinators are in touch with the Social Welfare ministries of the cities in which they work.
לשיטתנו הפרויקט בהחלט יכול להתרחב לבתי ספר ואקדמיות לאמנות בארץ ובעולם.
ישנה חשיבות גבוהה להבנה של מוסדות לאמנות אחרים לכך שיש ביכולתה של האמנות ליצור שינוי חברתי ולהשפיע לטובה על הסביבה המיידית והנרחבת של המוסד וכמובן להשליך על מעגלים נרחבים יותר.
כשם שביה”ס מוסררה אימץ לעצמו דגם ייחודי של מוסד תרבות – קהילה: מודל המאפשר שיתוף בין אנשים בעלי רקע שונה הלוקחים חלק בתהליך היצירתי בו גלום הפוטנציאל לשינוי הן לאמן היוצר והן לקהילה שבתוכה הוא פועל, כך ניתן להנחיל את המורשת הזו במקומות אחרים, בייחוד באזורים גיאוגרפיים פגועים מבחינה הסוציו- אקונומית.
ביה”ס מוסררה מעודד ומקיים כנסים והנחיות לבוגרי/ות המחלקה לפטותראפיה. כיום ישנה קהילה של כ- 150 בוגרים ובוגרות שפועלים בכל הארץ.
לדעתנו ניתן לקיים פרויקט פרח זהב אמנותי בהנחייה ובריכוז של בוגרים אלו הבקיעים בשיטה לריפוי בעזרת הכלי הצילומי/ התיעודי והיכולים להביא עימם את ארגז הכילים הנחוץ לפרויקט שכזה לתמיכה נפשית ופיזית.
כמו כן, מניסיון ביה”ס בניהול פרויקט זה, הרכזים יעשו את עבודת החיבור בין הקשישים לסטודנטים מכיוון שרובם בקשר עם לשכות הסעד והרווחה של הערים בהן הם פועלים.
Avi Sabag was four years old when he and his family immigrated to Israel from their native Kenitra, Morocco. Their first destination was the “Napoleon” ma’abara (transit camp) in the city of Acco.
He grew to become an officer in the IDF Golani unit and one of the founders of Havat HaShomer, an institution which prepares youth with discipline and motivational issues for successful military duty. At the completion of his army service, Avi turned to study the art of photography, his true passion, in Jerusalem, the city he loved. By the age of 29, he had successfully completed his studies, continued for his Bachelor’s Degree of Art at the Hebrew University, and completed a Master’s Degree in Business Administration at Haifa University. At this point, Avi founded Musrara, the Naggar School of Art and Society. To this day, he continues to head this establishment with the profound belief that art can create social change, particularly in weak and bruised sectors within Israeli society.
Avi Sabag founded the new art school in the heart of the Musrara neighborhood which stands as an exemplary model of urban renewal, alongside the memories of a reality marked by the arduous immigration experience, painful discrimination, and the birthplace of Israel’s first authentic protest movement, the “Black Panthers.” From the first moment of the school’s activities, it became clear that this institution was quite unique – open to its surroundings and to new methods, and striving to confront the genuine problems plaguing Israeli society. Throughout its 32 years, Musrara, the Naggar School of Art and Society has worked with a broad range of the weak and weakened, including youth at risk, special-needs children, Arab residents of East Jerusalem, the elderly, and even prisoners in rehab. The experiences and the vision of the Musrara School are clearly influenced and embodied within the Musrara neighborhood, from the legends surrounding its past as a border area to its economic distress and social struggle.
Beyond his educational and administrative pursuits, Avi Sabag is a leading artistic curator and producer. Over the years, he had gained distinction as the curator and producer of the “Black Panthers” photodocumentary exhibitions as well as the “Musrara Mon Amour” project. He curated such photography exhibitions as retrospectives to photographers Nicholas Nixon and Arnold Newman, and produced and curated (in cooperation with Nisan Peretz) the “Eternal Dialogue” exhibitions with the participation of prestigious world photographers. Sabag curated the retrospective to photographer Boris Carmi at the Eretz Israel Museum, as well as multidiscipline projects (Israel Festival,
Musrara Mix Festival), serves as the head of the Continuing Education program – “Art for Social Change” and “The Jerusalem Greenhouse for Art in Musrara,” and creates and exhibits in a range of exhibitions in Israel and abroad.
In the 2019 Acco Festival, Avi presented the work “Napoleon 12/A,” a memoir of sorts by someone who spent his childhood in the ma’abara.
Avi Sabag is the recipient of the 2020 Honorary Doctorate from The National Conservatory of Arts & Crafts (CNAM) University, Paris, France, the 2018 “Golden Age Award for Lifetime Achievement,” the 2012 Jerusalem Foundation “The Teddy Kollek Award for Public Excellence, ” the Kol HaIr Newspaper “Worthy Citizen of Jerusalem Award,” and the 2011 Israel Museum “The Enrique Kavlin Lifetime Achievement Award”.
אבי סבג, יליד העיר קונייטרה במרוקו, עלה לישראל בגיל 4 עם משפחתו והגיע למעברת נפוליאון בעכו.
שנותיו הראשונות במעברה והמעבר של משפחתו מעיר לעיר בעקבות פרנסת הוריו, חידדו את המודעות החברתית והקהילתית אצל ילד העולים. לכשגדל היה קצין בגולני וממקימיי “חוות השומר” המכשירה חיילים צעירים עם בעיות משמעת ומוטיבציה לשירות צבאי. כשסיים את שירותו הצבאי, פנה אבי ללמוד את תשוקתו האמיתית- אמנות הצילום, בעיר שאהב, ירושלים. בגיל 29, מיד כשסיים את לימודיו ובעוד הוא ממשיך ללימודי תואר ראשון באמנות באוניברסיטה העברית ותואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת בחיפה, ייסד אבי את ביה”ס מוסררה לאמנות ולחברה, אותו הוא מנהל עד היום, מתוך האמונה העמוקה כי אמנות יכולה ליצור שינוי חברתי, במיוחד במקומות החלשים והמצולקים בחברה הישראלית.
את ביה”ס ייסד בלב שכונת מוסררה המסמלת, אולי יותר מכל מקום אחר בארץ, את מורכבותה של ההוויה הישראלית: שכונת תפר המשקיפה מקרוב על העיר העתיקה של ירושלים ודוגמת מופת לפרויקט שיקום שכונות לצד זיכרונות של מציאות שהתאפיינה בחבלי קליטה קשים, קיפוח, ומקום הולדת תנועת המחאה האותנטית הראשונה בארץ –’הפנתרים השחורים’. מאז תחילת פעולתו של ביה”ס היה ברור שמדובר במוסד בעל אופי שונה – פתוח לסביבה, בוחן גישות חדשות ומנסה להתמודד עם בעיות ממשיות הנוגעות לחברה בישראל. לאורך 32 שנותיו ביה”ס עובד עם מגוון אוכלוסיות חלשות ומוחלשות כגון נוער בסיכון, ילדים עם צרכים מיוחדים, אוכלוסיות ממזרחה של העיר ירושלים, קשישים ואף אסירים בשיקום. שכונת מוסררה והמיתוסים הקשורים בעברה כשכונת תפר, מצוקה כלכלית ומאבק חברתי, משפיעה ומוטמעת בהוויית ביה”ס וחזונו.
במשך השנים אצר והפיק את התערוכות ‘הפנתרים השחורים’ והפרויקט ‘מוסררה מון אמור’. אוצר תערוכות צילום: רטרוספקטיבות לצלמים ניקולאס ניקסון, ארנולד ניומן, הפיק ואצר (בשיתוף ניסן פרץ) את התערוכה ‘דיאלוג נצחי’ בהשתתפות חשובי הצלמים מהעולם בין השאר תומס רוף, מרטין פאר, לינדה קונור ועוד. אצר את הרטרוספקטיבה לצלם בוריס כרמי במוזיאון ארץ-ישראל ופרוייקטים רב-תחומיים (פסטיבל ישראל, פסטיבל מוסררה מיקס), עומד בראש התוכנית ללימודי המשך- ‘אמנות לשינוי חברתי’ ו’החממה הירושלמית לאמנות במוסררה’, יוצר ומציג בתערוכות שונות בארץ ובחו”ל.
בשנת 2003 הקים אבי את המחלקה ללימודים מתקדמים בפוטותראפיה במוסררה- מחלקה חלוצה בתחומה ולמעשה המחלקה הראשונה בארץ להכשרת מטפלים בשימוש בצילום ככלי טיפולי. מאז ועד היום ביה”ס פועל ללא ליאות בעזרת תלמידיו, מוריו ובוגריו לחיזוק החברה ולהעצמתה בעזרת הכלי האמנותי, כשבעיקרו המדיום צילומי.
בשנת 2019 אבי הציג במסגרת פסטיבל עכו את העבודה “נפוליאון 12/א”- יצירה ביוגרפית דוקו-פואטית אשר במרכזה שחזור של צריף מעברה כמיצב חי ופועם. מעין ממואר של מי שגדל במעברה כילד ופועל בשלושים השנים האחרונות כמייסד ומנהל בית הספר מוסררה לאמנות רב תחומית וחברה ע”ש נגר, אמן, אוצר ואיש חינוך.
אבי סבג הוא זוכה פרס ע”ש טדי קולק למצוינות ציבורית לשנת 2007 מטעם הקרן לירושלים, מקבל אות יקיר ירושלים מטעם עיתון ‘כל העיר’, זוכה פרס על מפעל חיים מטעם מוזיאון ישראל 2011, זוכה פרס “תור הזהב” למפעל חיים לשנת 2018 ומקבל תואר דוקטור של כבוד מטעם אונ’ Cnam בפריז לשנת 2020.
